סירוס/עיקור - למה בעצם

הדחף המניע את גלגל החיים יותר מאוכל או מהשינה הוא הרצון להתרבות.

בעלי החיים, בעיקר אלה שבתחתית שרשרת המזון יאבדו את חייהם רק כדי להתרבות.

הזכרים יסתכנו באכילת ראשם והנקבות יהיו מוכנות למות רק כדי שדור חדש של צאצאים יצא לאוויר העולם.

בעולם החי הזכרים יילחמו עד מוות עבור הזכות לזווג נקבה מיוחמת, מה שמביא אותי לתת תשומת ליבנו לשאלה האם לסרס או לעקר את הכלבים שלנו.

כלב זכר שיריח נקבה מיוחמת יעשה כל מה שיוכל כדי להתקרב אליה ולהפרות אותה –

הטבע שלו יגיד לו לצאת ולחפש אחריה ובעצם זה שאנחנו אוסרים עליו לעשות זאת, למעשה אנחנו מענים אותו בכל פעם מחדש. זה הופך אותו לעצבני והדחף שלו יביא אותו לרצות לתקוף כלבים גם אם הם לא מאיימים עליו. אנחנו למעשה גוזרים עליו חיים לא נעימים. גם אם נסכים ונצליח להביא את הכלב שלנו למצב של הזדווגות, אנחנו עדיין לא בכיוון הנכון. כוונתו של הטבע היא ליצור חיים חדשים, אבל הטבע עושה את זה בחוכמה ובאיזון - כאשר אנחנו פוגעים באיזון הזה אנחנו למעשה גוזרים על הדור הבא של הקרובים שנוצרו בהזדווגות, מוות אור חיים בשבי בתי המחסה לחיות – שכבר ממילא מלאים ועמוסים בבעלי חיים שמשוועים ללהקה/בית.

בעיניי, כל עוד קיים יחס לא הוגן בין הכלבים שנמצאים נטושים או שגורלם לא שפר עליהם בדרך אחרת (והם מסיימים את חייהם בייסורים) לבין אלה שרוצים להתרבות, אנחנו חייבים לקחת את האחריות ולסרס את הכלב שלנו, כדי לגאול אותו מהדחף להזדווג ולעקר את כלבתנו באותה נשימה כדי למנוע ממנה את הצורך הפיזי להתרבות.

תעשו את זה ו...לא לידוג

שלכם, טל